הבמאי של "שיקספיר מאוהב" חוזר לשתף פעולה עם גווינת פאלטרו. "הוכחה" מבוסס על מחזה זוכה פרס פוליצר העוסק באהבה, אמון ושפיות המוטלת בספק. רוברט הוא מתמטיקאי גאון החולה במחלה סופנית ואיבד את שפיותו וכל קשר עם המציאות. קתרין בתו הצעירה סועדת אותו ברגעיו האחרונים ובשל כך מוותרת על קריירה אקדמית. האל הוא אחד מתלמידיו לשעבר של המתמטיקאי המבקר אותה ומנסה למצוא מידע שאולי אביה השאיר אחריו. בין קתרין והאל מתפתח רומן שמופרע על ידי אחותה המבוגרת, קלייר, שמעוניינת למכור את בית האב ולהחזיר את קתרין לניו-יורק. מצבה הנפשי של קתרין מתערער כאשר האל מוצא הוכחה מתמטית גאונית. מי כתב את ההוכחה?
בימוי -
ג'ון מאדן
תסריט -
רבקה מילר
דיויד אובורן
מחזה מאת -
דיויד אובורן
שחקנים -
אנתוני הופקינס ....רוברט
גווינת פאלטרו ....קתרין
ג'ק גילנהול ....האל
דני מקרתי ....שוטר
הופ דייויס ....קלייר
טוביאס דסזקג'ביץ ....נהג לימוזינה
גארי הודסון ....פרופסור בראו
קולין סטינטון ....פיזיקאי תאורטי
רוזאן סת' ....פרופסור בהנדרי
ביקורות -
ככל שזה נוגע לעולם האקדמי, הוליווד שבויה בקסמן של מספר אקסיומות נפוצות. הראשונה היא שאם יש לך מבטא בריטי אתה וודאי מלומד. זו כנראה הסיבה שסר אנתוני הופקינס זכה לגלם פרופסורים ודוקטורים בכמה וכמה סרטים. אקסיומה אחרת גורסת שאם אתה אקדמאי, אתה וודאי משוגע. צודקים. איזה אדם שפוי בדעתו יסכים לרכון מעל ספרים שעות ללא קץ, לחשב חישובים בשפה שאיש אינו מבין, ולנשום אבק גירים שנים על גבי שנים? הבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינף?
אז הנה, אנתוני הופקינס, מדוגם ברעמת שיער אינטלקטואלית, מגלם גאון מתמטי מזדקן שימי תהילתו הרחק מאחוריו. מתמטיקאים, כמו דוגמניות, מגיעים לשיא אונם בסביבות גיל 22. אם עד אז לא הפכת על ראשה את תורת המשחקים או התחתנת עם מגן ימני מליגת-העל - אבוד לך. רוברט, הדמות אותה מגלם הופקינס, הוא הגלית גוטמן של המתמטיקאים: הוא עילוי שהגיע להישגים מרשימים בלפחות שלושה תחומים מתמטיים שאינני יודע לבטא את שמם אך נשמעים מסובכים מאד. כמו כל מתמטיקאי ראוי לשמו רוברט נאבק שנים במחלות נפש. בתו הבכורה, קלייר (הופ דיוויס במראה דודתי), עזבה לניו-יורק, שם היא מנהלת חיים בורגניים למופת. ואילו בתו הצעירה, קתרין (גווינית' פאלטרו, שברירית כגוזל) - שמספרים עליה שירשה מאביה את הכשרון אבל גם את הנטייה לשיגעון - נשארה לטפל בו ולמעשה נאלצה לוותר על לימודיה, על הסיכוי לנהל מערכת יחסים רומנטית ועל הזכות לפקוד את חלומותיהם הארוטיים של עתודאים בעלי אפרו אשכנזי.
בתחילת הסרט, אבוי, רוברט הולך לעולמו. קתרין מתקשה להתאבל על מותו כשהאל (ג'ייק ג'ילנהול), בן טיפוחיו של אביה, מחטט בין מחברותיו הישנות בתקווה למצוא איזו הוכחה מתמטית ראויה, וכשקלייר, כולה אסרטיביות פולנית, חוזרת לשיקגו כדי לנהל את הלוויה וכדי לטפל באחותה הצעירה והעדינה. אם נדמה לכם שהלחץ הנפשי על קתרין לא כבד דיו, תארו לכם שלא עוברת חצי שעה ומסתבר כי ייתכן וקתרין היא מושא הפנטזיה של האל; וכשחשבנו שכבר הוגדשה הסאה, האל מוצא בין יומניו היקרים של רוברט הוכחה כה מהפכנית, שהיא עלולה לבצע שמות במספר (רציונלי) שדות מתמטיים.
'הוכחה' מבוסס על מחזה של דיוויד אובורן, שגם כתב את התסריט, והסרט מינורי ותיאטרלי בהתאם. רובו מתרחש בבית המשפחה וכוחו הדרמטי שאוב מהדינמיקה המאוד מתוחה בין קתרין לשלוש הדמויות האחרות. משקל הסרט שעון, רובו ככולו, על כתפיה הצנומות של גווינית'. בדרך כלל דמותה של הפרינססה מזכירה את ביג-ברד אחרי כימותרפיה - רוב הזמן היא עסוקה בלחבק את עצמה, להצטנף בפינה ולהרעיד את שפתיה. אבל זה עובד, לעזאזל. האמנתי לכול רוטינת ''הו-כמה-קשה-להיות-מבריקה-מסורה-ועם-זאת-מעורערת-נפשית'' ואפילו השתנקתי בכמה סצינות. הופקינס, שאמנם מתפגר בתחילת הסרט, חוזר לסצינות הפלאשבק של קתרין, כולו נפנופי ידיים והטעמה שייקספירית. דיוויס מצליחה לשחק אחות גדולה שהיא תמיד מעצבנת אבל אף פעם לא מאוסה, ובכך מונעת מהסרט להתדרדר לז'אנר ה''אם החורגת המרשעת''. הבעיה נמצאת אצל ג'ילנהול. זה לא שהוא משחק גרוע, חס וחלילה, אלא שהוא פשוט... נחמד מדי. להזכירכם, מדובר בבחור שרוצה או לא רוצה לגנוב מאבא הופקינס איזו משוואה עסיסית, ורוצה או לא רוצה להיכנס לדגמ''ח של גווינת'. אם ג'ייקי היה בוחר להוסיף לדמות שלו קמצוץ אמביוולנטיות מוסרית וקורט אפלוליות שרמנטית, הסרט היה רק מרוויח.
בערך באמצע הסרט העלילה מקבלת פיתול נוסף, שיוצר שיא דרמטי ראוי. אלא שהפתרונות שהסרט מציע לא מספקים. 'הוכחה' מאמץ את הקישור האוטומטי שעושה המיינסטרים האמריקאי בין גאונות לטירוף, למרות שאינו נופל למלכודת הדביקות של הסרט ההוא עם ראסל קרואו. ההתרה של התסבוכת הרגשית צפויה למדי, המתח מתמוסס מהר מאד, והקלישאות צורמות לעין, גם אם הן מבוצעות היטב. לכל אורכו, 'הוכחה' הוא סרט אינטליגנטי ורציני, אבל הוא מתחמק מהשאלות המעניינות באמת, כמו למשל, למה אנחנו אוהבים את הגאונים שלנו כל כך פגיעים, או למה מתמטיקה נתפסת כסוג של ידע מסתורי וכמוס.
אם בא לכם ללכת ליומית שמדיפה נינוחות אינטלקטואליים ואתם לא מצפים לזיקוקי דינור קולנועיים, 'הוכחה' הוא סרט ראוי בהחלט. הוא מומלץ בעיקר לסטודנטים מהמדעים המדויקים כיוון שהוא מכיל צילומים נדירים של תופעה מפעימה: עילויים מתמטיים שנצפו מקיימים יחסי מין. אחד עם השני. חוץ מזה, 'הוכחה' אוצר בחובו את משפט החיזור המגניב ביותר אי פעם: ''אני אולי לא יכול להוכיח שהשמלה הזאת נראית טוב עליך, אבל אני יכול להפריך את הטענה שהיא לא נראית טוב עליך!''. אם זה לא יעבוד בשבילכם, אני לא יודע מה כן.
הוסף תגובה