מעבר לכל דמיון - Stranger Than Fiction

בימוי -
מארק פורסטר
תסריט -
זק הלם
שחקנים -
וויל פארל   ....הרלוד קריק
מגי גילנהאל   ....אנה פסקל
דסטין הופמן   ....פרופ' ג'ולס הילברט
קווין לטיפה   ....פני אשר
אמה ת'ומפסון   ....קיי אייפל
וויליאם דיק   ....עמית לעבודה
גאי מסי    
כריסטיאן סטולט    
מרתה אספינוזה  

ביקורות -
הנעימות שבקעו מהרדיו-דיסק ליוו את המכונית במסעה לתוך הלילה, בעוד שני נוסעיה מכרסמים עוגיות. ''נו, אז נהנית מהסרט?” שאל עידן את שותפתו לצפיה. ''בטח,'' היא אמרה, ''פשוט זה היה קצת ארוך. אבל כיפי.'' ''יופי'', הוא הנהן, ומבטו חזר לכביש המתגלגל לפניו, בעוד במוחו מילים ומשפטים ראשונים כבר גיששו את דרכם אלה לאלה. אך לפני שהספיק להשלים ולו פיסקה בודדת, פנתה שותפתו לצפייה של עידן לעברו ואמרה: ''תגיד, אתה לא הולך לכתוב ככה את כל הביקורת, נכון?''.
עידן היה מופתע. ''מה זאת אומרת?'', עשה את עצמו לא מבין.
''נו, ככה... באותו הסגנון כמו בסרט. כאילו יש קריינות שמקריינת את החיים שלך. כי זה יהיה ממש נדוש, אתה יודע?''.
עידן נאנח בתסכול. בשעה שקולה הצורמני של זמרת פופ כזו או אחרת בקע מן הרדיו, הוא ניסה לחשוב על פתיחה אחרת לביקורת. הוא נכשל.
ב'מעבר לכל דמיון' וויל פרל משחק את הרולד קריק, פקיד אפור ובודד במס הכנסה. שעון יד אפרפר משחק, באמינות ראויה לשבח, את שעון היד האפרפר של הרולד קריק. שני אלה מגלים, תוך זמן קצר, שמישהו כותב אותם. לא ברור למה, או איך, אבל קול של אשה בעלת מבטא בריטי מלווה את הרולד, ומתאר את מעשיו בדייקנות ותוך שימוש באוצר מילים רחב. חברו היחיד של הרולד חושב שהוא משתגע. המטפלת שלו ממליצה לו להתחיל לקחת תרופות. והקול? הקול מספיילר לו בחוסר התחשבות את מותו המתקרב.
לתמונה (או שמא לסיפור) נכנס פרופסור ג'ולס הילברט (דסטין הופמן), שמנסה לעזור להרולד לברר מי כותב אותו, ומה שעשוי להיות חשוב יותר - האם הוא כותב טרגדיה או קומדיה. כחלק מהנסיון לברר את התעלומה ממליץ ג'ולס להרולד לחקור את יחסיו עם אנה (מגי ג'ילנהול), אנרכיסטית בפוטנציה בעלת מאפיה קטנה, שאת ספריה הוטל על הרולד לבדוק. אבל ברגע שהרולד מראה את פניו במאפיה אנה פוצחת בקריאות בוז לגובי המיסים, והמצב לא נראה מבטיח.
אולי הייתי קצת איטי ביום שבו ראיתי את הסרט. אולי זה בגלל שלא ראיתי את הטריילר: אני מחשיב את עצמי כאדם שראה מספר מכובד למדי של קומדיות בחיים שלו, ובכל זאת 'מעבר לכל דמיון' תפס אותי לגמרי לא מוכן. הוא מתחיל עם הבדיחות הצפויות על יחסיו החד-צדדיים של הרולד עם קולה של אמה תומפסון (-''הרולד קילל את השמים בחוסר תוחלת''. -''לא, אני לא! אני מקלל אותך, קול טיפש!''), אבל מגדיל במהרה את המנעד שלו. ההומור שלו מתרחב על מנת להכיל מוזרויות קטנות ומפתיעות (כמו העבודה הנוספת של פרופסור ג'ולס), ולפעמים פשוט דיאלוגים מוצלחים במיוחד, כמו שיחתו של הארולד עם הפסיכיאטרית שלו, בניסיון להסביר מה ההבדל בין ''סכיזופרניה'' ל''קריינות''. כמו ההומור, גם העלילה לא נשארת במקום, ובדיוק ברגע שבו חשבתי שניחשתי לאן הסרט הולך להתפתח, הוא הצליח להפתיע אותי.
כל אלה משתלבים בצורה מאוד מוצלחת גם עם הרגעים הדרמטיים יותר של הסרט. אפילו לרגע אחד לא מצאתי את 'מעבר לכל דמיון' מכביד או מעיק. גם ברגעים שבהם הוא טובל בקיטש, עם מסרים חינוכיים ברמה של סרט אנימציה לכל המשפחה, הוא עושה את זה בכל כך הרבה חן ומודעות עצמית, שקשה שלא לסלוח לו על זה.
גם קאסט השחקנים הוא, במילה אחת, גדול. את ויל פרל, אני מוכרח להודות, אף פעם לא אהבתי במיוחד. אבל את הרולד קריק כן. פרל הצליח לגרום לי להאמין בכך שהדמות הזו באמת קיימת, וזה הישג לא מבוטל כשמדובר באדם שמעולם לא אכל חלב ועוגיות, או שסופר את הברשות השיניים שלו. דסטין הופמן ומגי ג'ילנהול, בתפקידים קטנים יותר, עושים את עבודתם בצורה מוצלחת, אבל סביר להניח שהם היו מרשימים אותי פחות אם התסריט לא היה שם שורות כה מוצלחות בפיהם. אבל על כל אלה מאפילה אמה תומפסון. היא משחקת את הסופרת שכותבת את חייו של הרולד, אבל היא הרבה יותר מהגימיק שמניע את העלילה. היא מתוסכלת, מעשנת כפייתית, בעלת גישה כמעט פסיכוטית לכתיבה ומצויידת בגינונים שמרמזים על כך שהיא במרחק קטן מהתמוטטות מוחלטת. אמה תומפסון מחליקה לתוך הדמות הזו בצורה מושלמת - בלי להקצין, בלי להפוך לקלישאה, פשוט משחקת סופרת עם טוויסט פסיכוטי.
כשאני ושותפתי לצפייה יצאנו מהקניון, חמושים בחבילת עוגיות שהסרט עודד אותנו לקנות, לא יכולתי שלא לחשוב על שני דברים. הראשון - שאולי אני אוכל להשתמש בטריק הקריינות של הסרט בשביל הפתיחה שלי לביקורת. והשני - שמדובר באחד הסרטים הכיפיים שראיתי לאחרונה. כן, יש בו כמה קלישאות לא מעודנות בכמה נקודות, אבל מלבדן יש בו גם שחקנים נהדרים, הומור משובח, ומודעות עצמית שנוזלת מכל חור ומשדרגת פלאים את התסריט שלו. לכו לראות אותו. ואל תשכחו להביא אתכם חבילה של עוגיות, לזלילה בסוף הצפייה. אל תגידו שלא אמרתי לכם.