גיבורי הדגל - Flags of Our Fathers
תקציר:
"גיבורי הדגל" המבוסס על זיכרונותיו של ג'יימס בראדלי חושף את הקרב על איוו ג'ימה דרך עיניו של אחד ממניפי הדגל ובנוסף מביא את סיפורו של בן במסעו לגילוי תפקידו של אביו בתצלום חדשות איי.פי המפורסם – תצלום שחושף לא רק מי הוא היה אלא גם את אלו שלחמו אתו, אלו שהוא עדיין מתאבל עליהם, שישים שנה מאוחר יותר. "מעולם לא התכוונתי לכתוב על זה ספר," אומר בראדלי, שספרו יצא לאור בשנת 2000 ובילה 46 שבועות ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס. "רציתי רק לדעת למה אבי לא דיבר על זה. כשראיתי שכולם מכירים את התמונה אך לא מכירים את הסיפור מאחוריה, החלטתי לכתוב את הספר."
איסטווד גילה מהר מאד שסטיבן שפילברג רכש את הזכויות לספרו של בראדלי. "מתברר ש'דרימוורקס' קנו את המוצר. אמרתי משהו לשפילברג שמאד אהבתי את הספר, והשארתי את זה כך. ואז לפני כשנתיים נתקלתי בשפילברג והוא הציע לי לביים את הסרט, בהפקה שלו.
זוהי התמונה הבלתי נשכחת ביותר מזירת האוקיינוס השקט שבמלחמת העולם השנייה– רגע בזמן שנתפס בעדשת המצלמה של חמישה חיילי מארינס וחובש קרבי מחיל הים מניפים את דגל ארה"ב על הר סוריבאצ'י ימים ספורים בתוך הקרב האכזרי מול חיל המצב היפני של איוו ג'ימה, אי שומם עם חופים מחול שחור ומערות גופרית.
עבור האנשים שנתפסו בתצלום, הנפת הדגל היא רק פעולה פורמאלית קטנה מתוך כל הקרב הקשה. אך עבור האנשים בבית, דמויות האנשים הללו שעבדו יחד ללא מילים כדי להתמודד מול הסיכויים ההרסניים עיצבו מחדש את התפיסה של הגיבור. זה תפס את הציבור האמריקאי רעב לתקווה ותשוש ממלחמה ללא סוף הנראה באופק. זה נתן לאמהות להאמין שבניהם יחזרו בחיים, ומשמעות עבור אלו המתאבלות על בניהם שכבר לא יחזרו.
כדי לנצל את גל הסימפטיה שנוצר בהשראת התמונה, נשלפו "מניפי הדגל" ששרדו משדה הקרב ונשלחו חזרה לארה"ב כדי להמשיך לשרת את ארצם – לא בשדה הקרב כי אם בינות המוני קהל המעריצים שחברו יחדיו כדי להיות בקרבת "הגיבורים האמיתיים" ולרשום צ'קים להם זקוקים נואשות למימון המאמץ המלחמתי.
רק שלושה שבו בחיים – ג'ון 'דוק' בראדלי (ראיין פיליפ), חובש קרבי מחיל הים, אירה הייז (אדם ביץ'), אינדיאני נחבא אל הכלים ורין גאגנון (ג'סי בראדפורד), רץ פלוגתי שנמנע מלהשתמש בנשקו.
שלושת מניפי הדגל מגלמים את תפקיד הגיבור בשלמות – הם מסיירים במדינה ללא מנוחה, לוחצים את הידיים הנכונות, משמיעים את המילים הנכונות למיקרופונים – כוח התמונה שלהם מציל את המימון המלחמתי המידלדל. אך בתוך תוכם, הם מגלים שביחד עם אחיהם לקרב שנפלו, חלק מנשמתם לא יעזוב לעולם את האדמה השחורה של איוו ג'ימה.
בימוי -
קלינט איסטווד
תסריט -
פול האגיס
וויליאם ברוילס ג'וניור
ע"פ ספר מאת -
ג'יימס ברדלי
רון פאוורס
שחקנים -
ריאן פיליפה ....ג'ון "דוק" ברדלי
ג'סי ברדפורד ....רנה גניון
אדם ביך ....איירה הייז
ג'ון בנג'מין היקי ....קיז ביץ'
ג'ון סלייטרי ....באד גרבר
בארי פפר ....מייק סטרנק
ג'יימי בל ....רלף "איגי" איגנטווסקי
פול ווקר ....הנק הנסן
רוברט פטריק ....קולונל צ'נדלר ג'ונסון
ניל מק'דון ....סרן סברנס
מלאני לינסקי ....פולין הרנואה
תומס מקרתי ....ג'ימס ברדלי
ביקורות -
קלינט איסטווד ביים השנה שני סרטים על הקרב באיוו ג'ימה. ב"גיבורי הדגל", הראשון והלא מוצלח, אין אמירה חדשה על המלחמה ההיא ועל בכלל. יש לקוות שהבא יכפר על זה. ובכל זאת, שני סרטים בשנה - כבוד
קלינט איסטווד פעם ראשונה: "גיבורי הדגל"צילום: יח"צ
מי לא אוהב להסתכל על תצלומים - אם באלבומים פרטיים, אם בכאלו של אחרים, אם בעיתונים, ובעיקר במגזינים, ואם בתערוכות. לא מעט תצלומים נחרתים בתודעה הקולקטיבית והופכים לנכסי צאן משהו בחיי אומה שלמה. למשל, תצלום הילד מהגטו. למשל תצלום החייל והתלמידה בהתקפת המחבלים במעלות. ולהבדיל, דמי מור העירומה בהיריון. ואם כבר מור, תערוכת הצילום האחרונה שראיתי הייתה של הצלמת שלה, אנני ליבוביץ', בברוקלין. הצילומים המוצלחים היו דווקא המשפחתיים. הסיבה שתצלום מרגש או סוחף אחריו מיליונים היא שהוא לוכד איזשהו רגע, שנייה בזמן שמהדהדת אחר כך במשך ימים, חודשים, שנים או דורות.
קלינט איסטווד לקח את אחד התצלומים היותר ידועים של מלחמת העולם השנייה, שאותו צילם ג'ו רוזנטל, הנפת דגל ארה"ב על הר סוריבאצ'י כמה ימים אחרי תחילת הקרב מול המוצב היפני של איוו ג'ימה, וניסה לספר את הסיפור שלו אחרי שהתלהב מהספר של ג'יימס ברדלי ורון פאוורס בנושא, ואז התברר לו שסטיבן ספילברג רכש את הזכויות. בהזדמנות סיפר איסטווד לספילברג שאהב את הספר, ולפני שנתיים הם נתקלו זה בזה, והביג ס' הציע לו לביים את הסרט שהוא עצמו יפיק. את התסריט כתבו פול האגיס ("התרסקות", "קזינו רויאל") וויליאם ברוילס ג'וניור ("ג'ארהד").
שישה חיילים אחזו באותו דגל, שלושה מהם נהרגו, ושלושה חזרו הביתה: ג'ון ברדלי (ריאן פיליפי), איירה הייז (אדם ביץ') ורנה גאגנון (ג'סי ברדפורד). ושם היו צריכים לעזור לממשלה לגייס תרומות, כלומר לשכנע את האמריקאים לרכוש מלוות ביטחון למימון המלחמה. וזה מחליא בדיוק כמו שזה נשמע. אולי הספר באמת מרגש, ואולי הסיפורים האישיים של הנופלים ושל החיים באמת מטלטלים, אבל שום רמז מזה לא נותר בסרט. נכון, התצלום ההוא ריגש אומה שלמה, אבל "גיבורי הדגל" לא משחזר אפילו במילימטר את התחושות ההן.
מדובר בעוד סרט מלחמה מתיש ודביק, בעוד תיאורי קרב ובגיחות אחורה וקדימה בזמן, פלאשבקים שצריכים לנסוך דרמה במקומות שבהם היא איננה. גם הדיון שמנסה איסטווד לעורר במושג גיבור לא משכנע. לא אכפת לי אם גיבור הוא מי שהעולם מכריז עליו ככזה, או מי שהיה מודע למעשיו בכל רגע, או מי שלא מהסס להראות את הפחד שלו, ממש לא אכפת לי. נכון, למשך כמה סצנות איסטווד מצליח להראות את הצד הציני של המלחמה, את האופן שבו צריך למכור אותה להמונים כדי שיפתחו את כיסם בעקבות פגישה עם גיבורי האומה, אבל זה לא מספיק, ו"גיבורי הדגל" - על סצנות הקרבות הבנאליות שלו שעשרת אלפים כמותן כבר צולמו וכנראה עוד יצולמו, והרבה יותר מדי גיבורי משנה שנוכחותם לא חיונית ושהולכים ונעלמים ככל שמתקדם הסרט - נותר מוצר נטול רגש, שאין בו שום אמירה או מבט ייחודי.
צריך לזכור שאיסטווד ביים ב-2006 שני סרטים על הקרב ההוא באיוו ג'ימה, שנמשך יותר מחודש ונהרגו בו 6,821 אמריקאים וכ-20 אלף יפנים. השני הוא "מכתבים מאיוו ג'ימה", המתאר את האירועים מנקודת המבט של היפנים, ועליו הוא מועמד לאוסקר על הבימוי, בעוד של"גיבורי הדגל" יש רק שתי מועמדויות זניחות: על עריכת סאונד ומיקס. אולי אפשר יהיה להבין טוב יותר את "גיבורי הדגל" אחרי הצפייה ב"מכתבים", אבל לתחושתי, דווקא אז יתברר ש"גיבורי הדגל" הוא סרט מיותר ומיושן שלא הצליח לפצח את סוד התמונה ההיא, שהייתה שווה מיליוני מילים ומאות אלפי מטרים של חומר גלם מצולם. כלומר, בפרויקט הענקי הזה, שני סרטים בשנה שצריכים להיות תמונת מראה זה של זה, נראה לי ששכרו של איסטווד יצא בהפסדו. סרט אחד בטוח לא הצליח, עכשיו צריך לחכות רק לשני, ולקוות לטוב.
הוסף תגובה